מחיקות

סלאוט  (Slought)  גאה להכריז על  Erasures   - מחיקות, תערוכת צילומים של פאזאל שייח' ומסמכים היסטוריים קשורים שעוקבים אחר הנישולים והעקירות שהתרחשו במלחמת ערב-ישראל בשנת 1948, והשלכותיהם על פלסטינים, בדואים וישראלים. התערוכה תתקיים בין 17 במרץ ל-1 במאי 2016.

נקודת המוצא של התערוכה היא אוסף הצילומים המיוחדים של שייח', שקובצו בכרכים אחדים, ועוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, טרילוגיית המחיקה .(2015)  שלושת הכרכים הנפרדים - עקבות זיכרון, פריחה מדברית, וכן עצמאות/נכבה מבקשים לחקור את המורשת של מלחמת ישראל ערב בשנת 1948, שתוצאתה הייתה הקמת מדינת ישראל ובהתוויה מחודשת של גבולות טריטוריאליים ברחבי האזור. בנוסף לתערוכה בסלאוט, אלמנטים של התערוכה יוצגו גם סימולטאנית בכמה מוסדות אמנות אחרים: מוזיאון ברוקלין לאמנות, גלריית פייס/מקגיל, "חזית החנות" לאמנות ולארכיטקטורה בניו יורק, אלמעמל – לאמנות בת זמננו במזרח ירושלים וגלריית סכאכיני ברמאללה. ביחד, רשת מבוזרת זו של מוסדות אמנות, שכל אחד מהם מתפקד בזירה שונה עם מנדט שונה, מבקשת לעורר שיחה בין מקומות שונים, הקשרים שונים וקהילות שונות, בנושא המדיניות של נישול ועקירה.

מאז ביקורו הראשון בישראל ובגדה המערבית בשלהי שנת 2010, טוען שייח' כי הגיע למסקנה שכל ניסיון להבין את האזור חייב לעמוד מול מלחמת 1948 והשפעתה ארוכת הטווח על החברות המפוצלות של ישראל ופלסטין. במילותיו שלו: "המלחמה וסיומה הובילו לריקון למעלה מ-450 כפרים פלסטיניים וערים פלסטיניות ולמנוסתם של 700 אלף פלסטינים, לפי ההערכות, אל המדינות השכנות, אל מחנות פליטים ואל אזורים תחת שלטון צבאי ישראלי. הדבר היווה, למעשה, פירוק של החברה הפלסטינית, והותיר פצע שמעולם לא הגליד".

העובדה שהפצע מעולם לא הגליד פירושה שהאלימות, הטראומה, האובדן והחורבן, שהיו סימן ההיכר של המלחמה, אינם שייכים רק לעבר. בסופו של דבר, אי אפשר אפילו לשייך אותם רק לאוכלוסיה אחת או לצד אחד בסכסוך הזה. ההשפעה ההרסנית של מתח זה נגעה בכל דור מאז. בהינתן מה שידוע לנו על ההיסטוריה המתמשכת של הפקעת אדמות על ידי מדינת ישראל, לדוגמה, מובילות התמונות של שייח' למסקנה שהאסונות של שנת 1948 טרם באו אל סיומם. את הנזק האנוש אפשר לקרוא מתוך החורבן שהומט על הפלסטינים כתוצאה אלימה מן המלחמה, אך גם מתוך הנושא המדובר פחות של עקירת הבדואים באזור הנגב, שמהווה את מוקד הכרך "פריחה מדברית" של שייח'. בנוגע לעבודה זו, שייח' מגלה עקבות היסטוריים ועכשוויים של מה שמכונה "הנכבה הבדואית", הרגע שבין מלחמת 1948 ושנת 1953, שבו הצבא הישראלי עקר ממקומם כמעט 90% מהבדואים בנגב. את הנזק האנוש אפשר לקרוא גם באופן כללי יותר, מתוך העובדה שפלסטינים, בדואים וישראלים כולם מצויים באבל. הם מתאבלים על עצמם, אך גם על יכולתם להתייחס לאחר. כאשר הוא מבקש מאיתנו להיות קשובים להיסטוריה שמפצלת אוכלוסיות אלו וגם קושרת אותן זו לזו בעת ובעונה אחת - מפני שלדידו ההיסטוריה של האחד לעולם אינה ניתנת להפרדה מן ההיסטוריה של השני - שייח' מקווה להניח את היסודות לאמפתיה בעלת פוטנציאל לחולל טרנספורמציה.

מה שמונח על הכף, אליבא ד'שייח', הוא האפשרות לחשוף את תהליכי המחיקה השונים שניסו לטשטש במהלך העשורים האחרונים הן את האלימות של ההיסטוריה הזו והן את פעולות המחיקה עצמן, ולהתנגד לתהליכים האלה. בעבודתו, הוא מקווה להציג את מעורבותה של מדינת ישראל בנישול הפלסטינים והבדואים, ובנישול הזיכרונות שבלעדיהם אין אפשרות לספר את ההיסטוריה במלואה. כאשר הוא מצרף יחדיו את היבטי הפגיעה המרובים הללו בצילומים שלו, שייח' גם מעלה, בעזרת מעין אנלוגיה פורמאלית, את אי יכולתם של ישראלים, ערבים ישראלים, פליטים פלסטינים או בדואים להשתייך למקום אחד, לזמן אחד או אפילו לקהילה אחת. כמו התמונות המציגות אותם, הם קיימים, כפי שמחמוד דרוויש הציג זאת, בין "פנים שיוצא וחוץ שנכנס". מחיקות מבקש לשחזר את חווית הגלות הזו בקרב הצופים בתמונות. בהצגתה לעין של היסטוריית הנישול הזו, מקווה האמן לשבש את האמנזיה ההיסטורית שלנו, ולשנות מן הקצה אל הקצה את הבנתנו ביחס לסכסוך המתמשך.